אי אפשר להתפטר מהחיים
יש אנשים שחיים במשך שנים עם המחשבה:
להתאבד או לא להתאבד?
בכל פעם שהמצוקה עולה, בכל פעם שהסבל נהיה בלתי נסבל, מופיעה האפשרות הזאת בראש כאילו היא סוג של פתרון:
אולי פשוט נפסיק הכול.
אצל אנשים שנמצאים גם בצד החרדתי של המפה, נוצר מצב אכזרי במיוחד: מצד אחד המחשבה עולה שוב ושוב, ומצד שני הם לא באמת מעיזים לעשות אותה.
ואז הם מרגישים שהם הכי אכלו אותה.
גם לחיות הם לא מסוגלים — וגם לברוח הם לא מסוגלים.
אבל יש כאן נקודה הרבה יותר עמוקה:
עצם השקילה של האפשרות הזאת שופכת את אנרגיית הפתרון לביוב.
כשאדם נמצא במצוקה ובחוסר אונים, עולה בתוכו לא רק כאב. עולה בתוכו גם אנרגיה שמבקשת פתרון.
אנרגיה שאמורה לדחוף אותו לזוז, לבקש עזרה, לשנות משהו, להציב גבול, לעזוב מקום שפוגע בו, לבנות הרגל חדש, לטפל בעצמו או לחפש את התפקיד שלו בתוך המציאות.
אבל כאשר האדם מפנה את כל האנרגיה הזאת למחשבה על בריחה מהחיים, היא מתבזבזת על פתרון שאינו מקדם אותו לשום מקום.
הוא יכול להסתובב שעה, יום, שבוע או חודש סביב השאלה הזאת — ובסוף להישאר בדיוק עם אותו הסבל, רק בלי הכוחות שהיו לו קודם כדי לשנות אותו.
לכן לפעמים אדם צריך לומר לעצמו בצורה ברורה:
אחי היקר, אין מה לעשות. האפשרות הזאת יורדת מהשולחן.
לא משום שאין כאב.
לא משום שהמצב קל.
אלא משום שכל עוד אתה משאיר לעצמך דלת מילוט דמיונית, אתה לא מפנה את מלוא הכוח שלך אל החיים ואל הפתרון האמיתי.
אתה לא יכול להתפטר מהתפקיד שלך.
הגעת לכאן. נשלחת לכאן. יש לך תפקיד.
אלוהים מאמין שיש בך את הכוחות להצליח בו — גם כשאתה עדיין לא רואה אותם.
אז תשחרר כבר את תנועת הבריחה הזאת.
היא לא מצילה אותך. היא רק מרוקנת אותך.
קח את הכוח שהלך עד היום למחשבה על בריחה, ותתחיל להפנות אותו לשאלה היחידה שבאמת יכולה לקדם אותך:
מה התפקיד שלי עכשיו?
לא בעוד שנה.
לא אחרי שכל הכאב ייעלם.
עכשיו.
תחפש אותו — ותעשה אותו.
