בגמרא יש דבר שנשמע במבט ראשון כמעט בלתי נתפס.«"כל אדם שאין בו דעה – אסור לרחם עליו.""כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה – ייסורים באים עליו."(סנהדרין צב ע"א)
הרב גלינסקי זצ"ל שאל את מרן הסטייפלר שאלה פשוטה ומתבקשת:מה פירוש אסור לרחם עליו הרי אם אין לו דעת, אז הוא מסכן. דווקא עליו צריך לרחם!
למה חז"ל אומרים שדווקא מי שריחמת עליו יהיה הראשון לייסר אותך?
בגמרא יש דבר שנשמע במבט ראשון כמעט בלתי נתפס.
«"כל אדם שאין בו דעה – אסור לרחם עליו."
"כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה – ייסורים באים עליו."
(סנהדרין צב ע"א)»
הרב גלינסקי זצ"ל שאל את מרן הסטייפלר שאלה פשוטה ומתבקשת:
מה פירוש אסור לרחם עליו הרי אם אין לו דעת, אז הוא מסכן. דווקא עליו צריך לרחם!
והתשובה של הסטייפלר פותחת לנו יסוד עצום בהבנת נפש האדם.
אבל קודם צריך להבין מיהו בכלל "בעל דעת" ומיהו "חסר דעת".
הגמרא אומרת:
«"כל תלמיד חכם שאין בו דעת – נבלה טובה הימנו."»
איך מודדים דעת?
הגמרא לומדת זאת ממשה רבנו.
משה רבנו הוציא את עם ישראל ממצרים, קרע את הים, הוריד את התורה, הנהיג את העם ארבעים שנה, ובנה את המשכן על כל פרטיו.
אבל כאשר המשכן הושלם – משה לא נכנס.
למה?
כי ה' עדיין לא קרא לו.
למרות שכל המשכן נבנה על ידו, הוא לא הרגיש שמגיע לו להיכנס.
רק כאשר הקב"ה קרא לו: «"ויקרא אל משה…"» רק אז הוא נכנס.
זו דעת.
דעת פירושה להבין שגם אחרי כל מה שעשיתי – שום דבר אינו מובן מאליו.
אני לא תובע.
אני לא מרגיש שמגיע לי.
אני יודע שכל מה שאני מקבל הוא חסד.
לעומת זאת, חסר דעת הוא אדם שהופך חסד לזכות.
הוא מקבל – ומתחיל להרגיש שמגיע לו.
וכאן מגיע ההסבר של הסטייפלר.
אם תעשה טובה לאדם שיש בו דעת, הוא ישמח ויודה לך.
ואם יבוא יום שלא תוכל לעזור לו – הוא יבין.
הוא לא יכעס.
הוא לא יתמרמר.
הוא יודע שמעולם לא היית חייב לו דבר.
אבל אם תרגיל אדם חסר דעת לקבל ממך, הוא יתחיל לחשוב שאתה חייב לו.
ביום שלא תוכל לתת – הוא לא ירגיש שחסר לו חסד.
הוא ירגיש שלקחת ממנו את מה שמגיע לו ואז יכעס ויתעצבן וגם ילכלך עליך…
לכן אמרו חז"ל:
«"הנותן פיתו למי שאין בו דעת – ייסורים באים עליו."»
לא כעונש משמים.
אלא כפשוטו.
זה טבע האדם כפוי הטובה וחסר הדעת.
מי שנותן לאדם כפוי טובה ימצא את עצמו יום אחד סובל ממנו!
גם המהר"ל (גור אריה, בראשית ב) כותב יסוד דומה:
אסור לעשות טובה למי שאינו מכיר טובה.
לא משום שאסור לעשות חסד.
אלא מפני שהוא יהפוך את החסד לחובה, ואת הנותן לאויב כאשר החסד ייפסק.
ומכאן עלה אצלי חידוש נוסף.
משה רבנו התפלל 515 תפילות כדי להיכנס לארץ ישראל.
חז"ל אומרים שאילו היה מתפלל עוד תפילה אחת – היה נכנס.
אבל הקב"ה אמר לו:
"רב לך… אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה."
למה?
כי אם היה מתפלל עוד תפילה – כביכול היה חייב להיענות.
אבל אם כך, נשאלת שאלה:
למה הקב"ה נתן לו להתפלל 515 פעמים?
אם בסוף הוא לא ייכנס, היה עוצר אותו כבר בתפילה הראשונה.
והתשובה?
התפילה ה־516 בכלל לא הייתה המבחן של משה.
היא הייתה המבחן של עם ישראל.
המדרש מביא שמשה אמר לישראל: למה לא התפללתם עליי? לכם היה מותר להתפלל עבורי.
כלומר, אולי התפילה החסרה לא הייתה של משה.
אלא שלנו.
האם עם ישראל היה מכיר טובה למנהיג שנתן את חייו עבורו?
האם היינו עוצרים לרגע ומתפללים עליו?
האם היינו רוצים להחזיר לו מעט ממה שקיבלנו ממנו?
אולי דווקא שם היה מבחן הכרת הטוב של האומה.
כי דעת איננה רק שכל.
דעת היא היכולת להבין שמה שאני מקבל אינו מובן מאליו.
ואדם שחי כך – לא הופך חסד לזכות.
הוא נשאר בהכרת הטוב.
וכאן נמצא החידוש הגדול.
כשחז"ל אומרים:
"כל אדם שאין בו דעה – אסור לרחם עליו."
אין הכוונה לאדם שחסר לו שכל או ידע.
הכוונה היא לאדם שאין בו דעת להבין שמרחמים עליו.
אין בו דעת להבין שמה שהוא מקבל אינו מגיע לו.
אין בו דעת להבין שנותנים לו לפנים משורת הדין.
ומכיוון שאין בו את הדעת הזאת, הוא הופך את החסד לזכות.
כל עוד נותנים לו – הכול בסדר.
אבל ברגע שמפסיקים לתת, הוא מרגיש שגזלו ממנו את מה שמגיע לו.
ומכאן מתחילים הכעס, התלונות, ההכפשות ולעיתים גם הפגיעה במי שכל כך הרבה עשה למענו.
לכן אמרו חז"ל:
"כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה – ייסורים באים עליו."
לא מפני שהקב"ה מעניש אותו על שעשה חסד.
אלא מפני שהוא עשה חסד עם אדם שאין בו דעת להבין שמרחמים עליו, ולכן באופן טבעי יבוא יום שאותו אדם יכעס עליו, יפגע בו ויגרום לו ייסורים.
זו גם כוונת המהר"ל, שכתב שאסור לעשות טובה למי שאינו מכיר טובה.
כי אדם שאינו מכיר בטובה, לעולם לא יראה חסד.
הוא יראה רק חובה שלא קוימה.
