הנצי״ב מוולוז׳ין מסביר מדוע ספר בראשית נקרא בפי חז״ל „ספר הישר”, ומדוע האבות נקראו דווקא ישרים — ולא רק צדיקים או חסידים.
שימו לב לדבר המדהים שהוא כותב על אנשי תקופת בית המקדש השני:
„שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים.”
צדיקים.
חסידים.
עמלי תורה.
ובכל זאת — בית המקדש חרב בגללם!
מדוע?
מפני שאפשר להיות מדקדק במצוות, ללמוד תורה ולהיראות כאדם ירא שמים — ובאותו הזמן להתנהל עם בני אדם בעקמימות.
ועל כך כותב הנצי״ב את המשפט המזעזע:
„הקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלה.”
אלוהים אינו סובל צדיקות שמלווה בחוסר כנות, בחוסר הוגנות, בתכמנות ובניצול של האמון שאנשים נותנים בך — אפילו כאשר האדם מספר לעצמו שהוא עושה הכול „לשם שמים”.
כי ישרות אינה עוד מצווה ברשימת המצוות.
ישרות היא צורת האדם.
כאשר אדם מתרגל לעקם את המציאות, להסתיר את כוונותיו, לתמרן את האנשים שסביבו ולעשות דברים מאחורי גבם — הוא מרסק את צורת האדם שבתוכו.
הוא הופך להיות ההפך מהקב״ה, שהוא אמת וישר.
ולחוסר כנות יש מחיר נוסף ונורא:
אדם שמרגיל את המערכת שלו לפתור בעיות באמצעות חוסר כנות, לעגל פינות ולא להיצמד במאה אחוז לעובדות — לאט לאט מאבד את הקשר שלו עם המציאות, בקטנה, אבל מספיק בשביל לעוות לו את החיים.
בכל פעם שהוא משנה פרט קטן, מסתיר חלק מהתמונה או מספר לעצמו סיפור שנוח לו יותר — הוא מעוור לעצמו עוד קצת את העיניים.
בסופו של דבר הוא כבר לא יודע מה באמת קרה, מה הוא רק דמיין, מה האנשים שסביבו באמת אמרו ומה הוא החליט שהם התכוונו לומר.
ואז שלא יתפלא שיש לו חרדות ולחצים.
שלא יתפלא שהוא אינו מבין את האנשים שסביבו, מפרש אותם לא נכון וחי בתחושה שהעולם כולו פועל נגדו.
הוא לא רק מתרחק מאלוהים.
הוא מעוור לעצמו את העיניים והולך באפלה יותר ויותר.
חז״ל אמנם אמרו שמותר במקרים מסוימים לשנות מפני השלום, אבל זהו היתר חריג, נקודתי ומוגבל — לא דרך חיים וממש לא רישיון לבנות מערכות יחסים על הסתרה וחוסר אמון.
אנשים מחפשים להחמיר בכל מיני „שטויות”, במקום להחמיר בדברים שייתנו להם צורת אדם — צורה של אלוקות שדרכה יוכלו לדבוק באלוהים.
וזו הסיבה שהאבות לא נקראו רק צדיקים או חסידים.
הם נקראו ישרים דווקא.
הם לא רק התפללו לאלוהים.
הם לא רק קיימו את רצונו.
הם דמו לו.
ופה מגיע הדבר שהיה יכול להיות מצחיק, אילו הוא לא היה נורא כל כך:
בן אדם מגיע לעולם כדי לדבוק באלוהים.
זו כל מטרת חייו.
המצוות, התורה והתפילות נועדו לקרב אותו לבורא העולם ולעצב אותו כאדם אלוקי יותר — אמיתי יותר, ישר יותר וטוב יותר.
אבל מה קורה אם הוא מקיים את כל המצוות, ובאותו הזמן הוא אינו אדם כן עם האנשים שסביבו?
מה קורה אם הוא מתפלל בכוונה, מדקדק בכל חומרה, לומד תורה שעות — אבל מרמה את מי שנתן בו אמון?
לא במקרה השאלה הראשונה המוזכרת בגמרא כאשר מכניסים אדם לדין היא:
„נשאת ונתת באמונה?”
התנהלת בהוגנות?
היית ראוי לאמון שנתנו בך?
או שתמרנת את מי שהאמין לך, השתמשת בתמימות שלו וניצלת את העובדה שהוא לא חשד בך?
כי אדם שאינו כן עם האנשים שסביבו עלול להגיע לשמים ולגלות שאין לו בידיו שום דבר.
לא מפני שהוא לא עשה מצוות.
הוא עשה המון מצוות.
אלא מפני שכל מהותו נשארה רחוקה מאלוהים.
ולא רק זה אלא שהמצוות גרמו לו את ההיפך ממטרתן!
במקום שהמצוות יקרבו אותו — הן הפכו אצלו לכסות עיניים.
למסכה.
לדרך שבאמצעותה הוא מרמה לא רק את האחרים, אלא גם את עצמו.
הוא אומר לעצמו:
אני מתפלל.
אני לומד.
אני גם מחמיר.
אני צדיק.
וממילא הוא אינו מסוגל לראות עד כמה הוא רחוק מבורא העולם.
וזו המלכודת הגדולה ביותר:
השטן אינו חייב לשכנע אדם כזה לעזוב את התורה ואת המצוות.
להפך.
הוא ישמח שאדם כזה ימשיך להתפלל, ללמוד ולקיים אלפי מצוות — כל עוד המצוות משמשות לו מסכה שמונעת ממנו לראות את העקמימות שלו…
כל עוד הוא ממשיך להרגיש צדיק, הוא לעולם לא יעצור לבדוק אם הוא בכלל אדם ישר.
וכך אדם מסוגל לקיים מצוות כל חייו, ובשם המצוות עצמן להכאיב, לתמרן, לנצל אמון ולהחריב את עולמו של הקב״ה.
ואיך אמר ינאי המלך לאשתו במסכת סוטה?
„אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס.”
לא מן הצדיקים האמיתיים צריך לפחד.
גם לא מן הרשעים הגלויים. מהם לפחות אתה יודע להיזהר.
צריך להיזהר מן הצבועים — אלה שנראים מבחוץ כצדיקים, אבל תוכם אינו כברם; אלה שעושים מעשה זמרי, ובאותו הזמן משוכנעים שמגיע להם שכר כפנחס.
וזו גם הדרך לבדוק את הצדיק שאתה הולך אחריו.
אל תבדוק רק כמה תורה הוא יודע.
אל תבדוק רק כמה אנשים מעריצים אותו.
אל תבדוק רק כמה הוא מחמיר, מתפלל או מדבר על אמונה.
תבדוק איך הוא מתנהל במציאות.
עד כמה הוא כן?
עד כמה הוא אומר את כל האמת?
עד כמה ההתנהלות שלו נקייה וישרה?
האם אתה מרגיש מולו ניקיון ובהירות — או שאתה מרגיש שהוא מתכמן, מסתיר, מסובב ומעגל פינות?
צדיק אמיתי לא רק מדבר על אלוהים.
רואים בהתנהלות שלו את הישרות של אלוהים.
ברור שגם צדיק יכול לטעות בשיקול דעת.
ברור שגם הוא יכול לעשות טעויות.
אבל כאשר חוסר הכנות הופך לשיטה, כאשר שוב ושוב אתה מגלה שהסתירו ממך חלק מהתמונה, שמפעילים אותך באמצעות מניפולציות או שמציגים לך דבר אחד בזמן שהאמת היא דבר אחר — זו נורת אזהרה חמורה.
אל תבדוק רק כמה הוא כריזמטי.
תבדוק עד כמה הוא נקי.
אל תבדוק רק כמה הוא קדוש בעיני הציבור.
תבדוק עד כמה הוא ישר גם כשהאמת אינה נוחה לו.
כי צדיק שאינו ישר — זה בדיוק סוג ה„צדיקים” שהקב״ה אינו סובל.
אפשר לרמות אנשים.
אפשר לרמות קהילה שלמה.
אפשר אפילו לרמות את עצמך במשך שנים.
אבל אי אפשר לרמות את אלוהים.
בסופו של דבר האדם לא יישאל רק:
כמה מצוות קיימת?
הוא יישאל:
לאיזה אדם המצוות הפכו אותך?
האם נעשית אמיתי יותר?
האם נעשית הגון יותר?
האם נעשית ראוי יותר לאמון?
האם נעשית ישר?
כי אלוהים ישר הוא.
ומי שרוצה לדבוק בו — חייב קודם כול להפסיק להיות עקום.
אני בדרך כלל לא כותב פוסטים של „נו נו נו”.
אני מאמין שאנשים צריכים חיזוק, הבנה וכלים — לא עוד מישהו שיעמוד מעליהם ויטיף להם מוסר.
אבל במקרה הזה אני יוצא מגדרי.
כי כמו שאמר רבי נחמן: אפשר לעזור לכל בן אדם — חוץ מלרמאי.
לרמאי אי אפשר לעזור, כי הוא כמו עיוור.
לא משום שאין לו עיניים — אלא מפני שהוא עצמו התרגל לעצום אותן.
אי אפשר לעזור לאדם שאינו מוכן לראות את העובדות, שאינו מספר את כל האמת אפילו לעצמו, ושבכל פעם שהמציאות אינה מתאימה לו — הוא משנה את המציאות במקום לשנות את עצמו.
אם זה חשוב לך והדברים נגעו בך — תפוס שלושה חברים שמכירים אותך היטב ושאל אותם:
האם אני תמיד אומר את האמת?
האם אני אומר את כל האמת?
האם אני כנה — או שאני מעגל פינות?
ואז מגיע החלק החשוב באמת:
אל תתווכח איתם.
אל תסביר להם למה הם לא הבינו אותך.
אל תוכיח להם שהם טועים.
פשוט תקשיב.
אולי תגלה את המפתח להרבה דברים שתוקעים לך בחיים.
באהבה
יוחי דנחי
כמו שאתה – יהדות בגובה העיניים
