במקרה, או שלא במקרה, גם מגי טביבי וגם רן דנקר חשפו לאחרונה כמה סבל הם עברו בחייהם.
ושניהם, כל אחד בדרכו, דיברו גם על הקשר שלהם לאלוהים.
מגי סיפרה איך האמונה והקשר עם אלוהים החזירו לה את הכוחות בתקופות הקשות בחייה.
רן דנקר דיבר בפתיחות על התקפי החרדה הקשים שחווה, ובעבר סיפר גם על האמונה שלו בכוח עליון ועל התפילות שלו אליו.
אני לא יודע איזה מקום תפסה התפילה בהתמודדות האישית שלו עם החרדה.
אבל כמי שסבל בעצמו מהתקפי חרדה קשים מאוד במשך שנים, אני מכיר היטב את הרגעים שבהם אדם פשוט זועק לאלוהים.
ואני מאמין שאחת המתנות הגדולות ביותר שאפשר לתת לאדם היא לחבר אותו לאלוהים.
אבל דווקא כאן, בכובע שלי כמטפל רגשי, אני רוצה לשתף אתכם ביסוד חשוב מאוד בנפש האדם, ובמיוחד למי שסובל מחרדות.
אתה תוקף את החרדה — לא היא אותך!
מה זאת אומרת?
החרדה עולה בגוף מכל מיני סיבות. לפעמים אנחנו אפילו לא יודעים למה.
אבל בואו נבין משהו יסודי:
חרדה היא פחד. פחד חזק מאוד.
יש פחד קל, יש חשש, ויש פחד בעוצמה כל כך גדולה שאנחנו קוראים לו חרדה.
ואם כשעולה בנו חשש קטן אנחנו מסוגלים לקבל אותו כחלק טבעי מהחוויה האנושית, למה כשהפחד נעשה חזק אנחנו פתאום מתייחסים אליו כאילו הוא אויב?
יש בתוכך חלק בנפש שמפחד מאוד. אבל הוא לא כל הנפש שלך!
גם אם כרגע הוא צועק כל כך חזק עד שנדמה לך שהוא ממלא את כולך — הוא עדיין רק חלק ממך.
ממש כמו ילד קטן שמפחד פחד אימים.
מה עושים עם ילד קטן שמפחד?
תחשבו על ילד קטן שמפחד מאוד.
מה יקרה אם תצעקו עליו:
"די כבר לפחד! מה לא בסדר איתך? תפסיק עם זה מיד!"
לא רק שהוא מפחד — עכשיו הוא גם מרגיש שמשהו בו לא בסדר בגלל שהוא מפחד.
אבל מה יקרה אם פשוט תחבקו אותו?
חיבוק ארוך. בלי לדרוש ממנו להירגע. בלי לחקור אותו מיד. בלי לנסות לתקן אותו.
פשוט להיות איתו.
ורק אחרי שהוא קצת נרגע, הוא מסוגל להתחיל לדבר, לספר ולהסביר מה כל כך הפחיד אותו.
וזה בדיוק מה שהחלק החרד בנפש שלנו צריך מאיתנו.
לא מלחמה. לא דחייה. לא ביקורת.
קודם כול חיבוק.
(וכמובן, כדי לברר לעומק מה עומד מאחורי החרדה, אפשר להיעזר במטפל רגשי שיעזור לזהות ולהבין את המקורות שלה.)
למה לפעמים דווקא התפילה מגבירה את החרדה?
כי לפעמים אדם מתפלל:
"אלוהים, תוציא ממני את החרדה הזאת! תיקח אותה ממני! אני לא רוצה אותה!"
אבל שימו לב מה בעצם אמרנו כאן.
יש בתוכי חלק בנפש שמפחד מאוד, ואני מבקש מאלוהים שיסלק אותו ממני.
במקום לחבק את החלק המפוחד שבי, אני מפנה לו עורף.
כאילו לא מספיק שהוא מפחד — עכשיו הוא גם לא בסדר בגלל שהוא מפחד!
וכך אנחנו עלולים להוסיף לפחד המקורי עוד שכבה של מאבק, ביקורת ודחייה עצמית.
אז איך נכון להתפלל?
"אבא שבשמיים, תן לי כוח להיות עם עצמי.
תעזור לי לא להתכחש לעצמי.
לא לפגוע בעצמי.
לא להפנות עורף לחלק בנפש שלי שעכשיו מפחד כל כך.
תעזור לי לחבק את עצמי, גם כשאני לא יודע כרגע למה אני חרד.
תן לי כוח להיות עם הילד המפוחד שבתוכי, להקשיב לו, להרגיע אותו ולאהוב אותו."
אני לא מבקש מאלוהים שייקח ממני את עצמי. אני מבקש ממנו שיעזור לי להיות עם עצמי.
וזה שינוי עצום.
כי אני לא חייב להפסיק לפחד כדי להיות ראוי לאהבה.
אני לא חייב להיות רגוע כדי להיות קרוב לאלוהים.
גם כשאני מפחד — אני אהוב.
גם כשאני חרד — אני יכול להיות קרוב לאלוהים.
והצעד הראשון הוא לא לגרש את הפחד.
הצעד הראשון הוא לחבק את החלק שבי שמפחד.
אם אתם מכירים אדם שסובל מחרדות, העבירו לו את המסר הזה. אולי הוא בדיוק מה שהוא צריך לשמוע היום.
הרב יוחי דנחי
יהדות בגובה העיניים | שינוי בצעדים קטנים ומדויקים בלי אשמה ולחץ.
