באתי לעזור… אז למה כועסים עליי? או רוצה לעזור – אבל יוצא ההפך? זה למה.

פעמים רבות אנו רוצים לתת ערך לאנשים. מנסים לעזור להם – והם לא נעזרים. לפעמים הם אפילו כועסים עלינו שאנחנו "נדחפים" להם לחיים.
זה יכול להיות אדם זר ברחוב, שכן בבניין, אדם בבית הכנסת, חברים – ואפילו בני משפחה קרובים שאנחנו באמת רוצים בטובתם ורק שיראו מה אפשרי עבורם.

מצד שני, לא פעם דווקא כשאנחנו באים לעזור – העזרה מתקבלת באהבה.
אנשים נעזרים, מודים, רוצים לשמוע עוד.
אז מה בעצם ההבדל?

האם ההבדל הוא באדם שמולנו?
אם כן – איך ייתכן שהוא לפעמים יקבל ולפעמים לא?
איך יכול להיות שמאדם אחד הוא יקבל בשמחה – ומאדם אחר ידחה בתוקף?

התשובה נעוצה במקום הפנימי ממנו אנחנו פועלים.
האם אנחנו באים מתוך נתינה – או מתוך לקיחה?

האם אולי, עמוק בפנים, אנחנו מרגישים חוסר ערך, ולכן "העזרה" שלנו היא דרך להרגיש חשובים?
האם אנחנו "עוזרים" כדי לקבל תחושת ערך בכך שנלמד מישהו אחר, נרגיש שהוא פחות, ואנחנו "המתקנים"?

או שמא – אנחנו באמת באים ממקום נקי.
אנחנו רואים מישהו שלא מבין, שמסתבך, שנופל – ואנחנו רוצים לעזור לו לגדול.
אנחנו באמת אוהבים אותו, ורוצים בטובתו – בלי שום צורך פנימי לקבל משהו בתמורה.
מתוך נתינה פשוטה, אוהבת, נקייה.

בשתי מילים:

• האם אני בא לתת לו – או לקחת ממנו?

• האם אני פועל מתוך חוסר ערך שמחפש ערך מזויף – או מתוך אהבה וחמלה אמיתית, שמסוגלת גם להרפות כשהאדם שמולי לא פנוי כרגע לקבל?

זו הבחירה. זו ההבחנה.
וזו הנוסחה: האם אני פועל מתוך נתינה – או מתוך לקיחה?

קחו את זה להתבוננות.