חכמת הנתינה – לכבד את הנתינה שלי
אני אוהב לתת. אני יכול לתת הרבה, ולפעמים אפילו לתת עולמות. אבל עם הזמן הבנתי שנתינה נכונה היא לא רק השאלה כמה אני יכול לתת, כמה יש לי לתת או עד כמה אני מוכן להתאמץ בשביל האדם שמולי.
השאלה האמיתית היא:
האם הנתינה הזאת תיגע בלב? האם היא תחבר? האם הצד השני ירגיש מקבל?
כי נתינה לא נמדדת רק במה שיצא ממני. היא נמדדת גם במה שנוצר אצל האדם שקיבל אותה ובמה שנוצר בינינו.
אני יכול לתת המון, אבל אם האדם שמולי לא ביקש את זה, לא רוצה את זה, לא זקוק לזה או בכלל לא מסוגל להעריך את זה, לא בטוח שהנתינה הזאת היא הדבר הנכון.
לפעמים אני מסוגל לתת עולמות, אבל האדם שמולי לא ראוי כרגע לקבל את כל העולמות האלה ממני. לא משום שהוא אדם רע, אלא משום שהוא לא נמצא במקום שמסוגל לקבל את הנתינה הזאת, לראות אותה ולהכיר בה.
ופה נמצאת חכמת הנתינה.
להיות בקשר עם האדם שמקבל
העיקר בנתינה הוא לא רק להיות מחובר לרצון שלי לתת, אלא להיות בקשר עם האדם שמקבל.
לבדוק מה הוא באמת צריך.
מה הוא מבקש.
מה הוא מסוגל לקבל.
ומה הנתינה שלי מייצרת בתוכו ובינינו.
האם היא פותחת לו את הלב?
האם היא גורמת לו להכיר בטוב שהוא קיבל?
האם היא יוצרת הערכה?
האם היא מולידה אהבה וקשר?
או שהיא דווקא יוצרת מצב שבו הוא מתרגל לקחת, לדרוש, לצפות ולקבל את הנתינה שלי כמובנת מאליה?
זו שאלה שאני צריך לשאול את עצמי שוב ושוב, מפני שנתינה שלא נעשית מתוך קשר עם המקבל יכולה להפוך בקלות לנתינה עיוורת.
אני נותן ונותן, אבל אני לא באמת רואה את האדם שמולי. אני לא בודק מה קורה אצלו. אני לא בודק אם זה נוגע בו. אני לא בודק אם זה מחבר בינינו.
אני רק ממשיך לתת.
ואז, בלי לשים לב, אני עלול לגלות שאני כבר לא נמצא במערכת של נתינה.
מערכת של נתינה או מערכת של לקיחה?
כאשר אדם מקבל ממני שוב ושוב בלי להכיר במה שניתן לו, בלי לראות את ההשקעה, בלי להעריך את הנתינה ובלי לפגוש אותי כמי שנותן לו, זו כבר לא באמת מערכת של נתינה.
זו מערכת של לקיחה חד־צדדית שאני שותף לה בלי ידיעתי.
אני חושב שאני נותן, אבל בפועל אני משתף פעולה עם מערכת שבה צד אחד רק נותן והצד השני מתרגל רק לקחת.
זו נקודה חשובה מאוד.
לא כל דבר שנראה מבחוץ כמו נתינה הוא באמת נתינה.
לפעמים זו מערכת של לקיחה שמתקיימת בזכות זה שאני ממשיך לתת בלי לבדוק מה קורה.
המקבל לומד שהדברים מגיעים אליו בכל מקרה.
הוא לא צריך לראות.
הוא לא צריך להכיר.
הוא לא צריך להעריך.
הוא לא צריך להיות בקשר.
והנתינה שלי, שאמורה הייתה ליצור אהבה, מתחילה ליצור בדיוק את ההפך: תחושת זכאות, סחטנות, נצלנות וריחוק.
למה חשוב שהמקבל יכיר בנתינה?
כשאני אומר שחשוב לי שהמקבל יכיר בנתינה שלי, אני לא מתכוון שאני נותן כדי לקבל בחזרה.
זה בכלל לא הכיוון.
אני לא רוצה שהוא יהיה חייב לי.
אני לא רוצה שהוא יחזיר לי באותה מידה.
אני לא רוצה להחזיק מולו פנקס חשבונות ולבדוק מה נתתי ומה קיבלתי.
אני רוצה שהוא יכיר בנתינה כדי שהנתינה תוכל לעשות את מה שהיא אמורה לעשות: להוליד אהבה וקשר.
כאשר אדם מכיר בטוב שניתן לו, הנתינה נכנסת ללב.
הוא לא רק קיבל משהו. הוא פגש מישהו.
הוא פגש את הלב שלי.
הוא פגש את הרצון שלי להיטיב איתו.
הוא פגש את ההשקעה, המחשבה והאהבה שהיו בתוך הנתינה.
מתוך ההכרה הזאת יכול להיוולד קשר.
לעומת זאת, כשאין שום הכרה בנתינה, האדם רואה רק את הדבר שקיבל. הוא לא רואה את הנותן. הוא לא פוגש אותי בתוך הנתינה.
וכשלא פוגשים את הנותן, הנתינה לא מחברת. לפעמים היא אפילו מרחיקה.
לתת במידה
חכמת הנתינה פירושה גם לתת במידה.
לא מפני שאני קמצן.
לא מפני שאני מפחד לתת.
ולא מפני שאני שומר את עצמי לעצמי.
אלא מפני שאני מכבד את הנתינה שלי.
אני מבין שלא כל אדם צריך לקבל ממני כל דבר שאני מסוגל לתת.
לא כל צורך של אדם אחר מחייב אותי לתת לו את כל מה שיש בי.
לא כל בקשה מחייבת תשובה חיובית.
ולא כל אדם שמוכן לקחת גם יודע לקבל.
יש הבדל גדול בין לקחת לבין לקבל.
לקבל פירושו לפגוש את הנתינה, לראות אותה, להכיר בה ולאפשר לה לגעת בלב.
לקחת פירושו פשוט להשתמש במה שהגיע אליי ולהמשיך הלאה.
לכן השאלה היא לא רק כמה אני יכול לתת.
אני יכול אולי לתת הרבה מאוד.
השאלה היא האם נכון לתת כאן.
האם נכון לתת עכשיו.
האם נכון לתת כך.
והאם האדם שמולי יוכל להפוך את הנתינה הזאת למשהו שמוליד בתוכו ובינינו טוב.
לכבד את הנתינה שלי
לכבד את הנתינה שלי פירושו לא לאפשר לטוב שאני נותן להפוך למובן מאליו.
לא לאפשר לו להפוך לחובה קבועה.
לא לאפשר לו להפוך למשהו שהאדם שמולי משתמש בו כדי לדרוש ממני עוד ועוד.
לכבד את הנתינה שלי פירושו להבין שיש ערך למה שאני נותן.
יש ערך לזמן שלי.
יש ערך לכוחות שלי.
יש ערך לתשומת הלב שלי.
יש ערך לידע שלי.
יש ערך לאהבה שלי.
ויש ערך לדברים שאני מסוגל לתת.
הכבוד הזה לא נועד להרים אותי מעל האדם שמקבל. הוא נועד לשמור שהנתינה תישאר נתינה.
שהיא לא תהפוך לשימוש.
שהיא לא תהפוך לניצול.
שהיא לא תהפוך למערכת שבה אני נעלם והאדם השני רק ממשיך לקחת.
לפעמים לכבד את הנתינה שלי פירושו לתת פחות.
לפעמים פירושו לשנות את צורת הנתינה.
לפעמים פירושו לעצור.
לא כדי להעניש את האדם שמולי, אלא כדי לא להמשיך לקיים מערכת שפוגעת בשנינו.
כי כאשר אני ממשיך לתת למי שלא רואה, לא מכיר ולא מעריך, אני לא רק פוגע בעצמי. אני גם מלמד את האדם שמולי להמשיך לקחת בלי לראות את מי שעומד מולו.
השאלה שצריכה להוביל את הנתינה
לפני שאני נותן, אני רוצה לשאול:
האם הנתינה הזאת תיגע בלב?
האם היא תחבר?
האם היא תוליד הכרה בטוב?
האם היא תיצור אהבה?
האם היא תחזק את הקשר?
האם האדם שמולי באמת רוצה את מה שאני נותן?
האם הוא מסוגל לקבל אותו?
והאם הנתינה הזאת תיצור בינינו מערכת של נתינה וקבלה, או מערכת של לקיחה חד־צדדית שאני משתף איתה פעולה בלי לשים לב?
בסופו של דבר, נתינה בריאה היא לא רק טוב שעובר ממני לאדם אחר.
נתינה בריאה היא טוב שניתן בצורה נכונה, במידה נכונה, לאדם שיכול לקבל אותו, כך שהטוב הזה ייגע בלב ויוליד קשר.
זו בעיניי חכמת הנתינה.
לא רק לדעת לתת.
אלא לדעת למי לתת, כמה לתת, מתי לתת ובאיזו צורה לתת.
ובעיקר – לדעת לכבד את הנתינה שלי, כדי שהיא באמת תוליד אהבה וקשר, ולא סחטנות, נצלנות וריחוק.
