התקופה האחרונה שינתה אצלי משהו עמוק. לא בגלל שפגעו בי. לא בגלל שניצלו אותי.
אלא בגלל שפתאום הבנתי משהו על עצמי שלא ידעתי להגדיר כל החיים.
זה התחיל עם זה שלא הרגשתי צורך שאנשים ישלמו לי על הסדנאות שאני מעביר, זה אפילו דחה אותי ועצבן אותי לבקש כסף. ואמרו לי שאני טועה והרגשתי שזה נכון אבל זה לא ירד לי.
עד שזה ירד ועוד איך ירד.
אז בלי להיכנס לפרטים אתן לכם את התובנה הזו שהיא משנה חיים לא פחות.
תמיד חשבתי שנתינה היא נתינה.
אם אני נותן למישהו זמן, הקשבה, כסף, עצה, אירוח, ליווי, פיתרון לחרדות או לחוסר ביטחון עצמי או לכל דבר אחר – רק נתתי לו את המשהו שנתתי לו.
אבל פתאום הבנתי שאצלי זה בכלל בכלל לא עובד ככה.
אצלי, הנתינה הטכנית, הדבר שנתתי היא רק הביטוי.
היא לא הדבר עצמו.
כשאני נותן למישהו משהו, אני בעצם נותן שני דברים:
- את הדבר עצמו.
- מסר תת מודע שאומר: "אני אוהב אותך. רוצה חברות?"
זאת שפת האהבה שלי.
ופתאום הבנתי למה כל כך קשה לי כשאני פוגש אנשים שלא מכירים טובה. לא בגלל שאני מחפש תודה. לא בגלל שאני מצפה שיחזירו לי.
אלא בגלל שהכרת הטוב היא הסימן שנוצר בינינו קשר. כשאין הכרת הטוב, אני מבין שלא רק שלא אמרו "תודה"… אני מבין שהאדם שמולי לקח את המתנה, אבל לא קיבל את הקשר שהיא ביטאה.
הוא לקח את הדבר אבל השאיר אותי מאחור.
זה גרם לי להבין למה יש אנשים שמסוגלים לקבל ממך שוב ושוב, ליהנות ממה שאתה נותן להם, ואז יום אחד לפגוע בך בלי להניד עפעף.
לא בגלל שהם שכחו מה עשית בשבילם. אלא כי מבחינתם מעולם לא נוצר הקשר שאתה חשבת שנוצר. הם רצו את הדברים שנתת להם, עזרה, עצה, כסף, אוכל, לא משנה מה אבל הם לא רצו את האדם שנתן אותה… אז מה הם יעשו? איך הם יקחו את הדבר בלי לרצות את האדם? הם יתנו לו להאמין שהם רוצים גם אותו…
תארו לעצמכם אדם שנותן לאישה שהוא אוהב טבעת מכל הלב.
היא מתרגשת.
לוקחת את הטבעת.
נותנת לו להאמין שהיא הסכימה לקשר.
אבל בפועל… היא רק רצתה את הטבעת.
זה בדיוק הכאב.
לא שהטבעת נלקחה אלא שהאהבה שהייתה בתוכה מעולם לא התקבלה.
ואז נפל לי עוד אסימון.
תמיד חשבתי שאם אני אוהב מישהו, נכון שגם אתן לו.
היום אני מבין שיש הבדל עצום בין אהבה לבין נתינה.
אני אוהב אנשים. זה לא ישתנה. אני גם לא רוצה שזה ישתנה. אהבה היא ברירת המחדל שלי.
אבל נתינה היא כבר משהו אחר. נתינה היא השקעה בקשר.
ולכן לא כל אדם שאני אוהב הוא גם אדם שנכון לי לתת לו.
לא מתוך כעס.
לא מתוך סגירות.
אלא מתוך אחריות.
אני לא מפסיק לאהוב אנשים.
אני רק לומד לבחור למי נכון לתת את הלב, הזמן, האנרגיה וההשקעה שלי.
ואז פתאום הבנתי למה חשוב מאד שאנשים ישלמו על הסדנאות שלי.
לא בגלל הכסף.
הכסף הוא לא הסיפור.
הוא רק אחת הדרכים שבהן אדם אומר: "אני לא רק רוצה את מה שיש לך לתת.
אני גם רוצה להיות בקשר איתך כי התחברנו, אנחנו באותו הראש והלב. ואני מכיר בערך שאתה נותן לי"
וזה אומר שהוא מחוייב לקשר.
כי קשר מוליד מחוייבות, באופן טבעי, אין קשר בלי מחוייבות והמינימום זה להיות הוגן ולשלם על מה שקיבלת.
זו גישה לחיים.
אני לא רוצה לעבוד עם אנשים שמחפשים רק לקחת. אני רוצה לעבוד עם אנשים שמתחברים אליי.
שרוצים את הדרך.
שרוצים את הקשר.
שרוצים לצמוח יחד.
בסוף, התובנה הכי גדולה שלקחתי מכל האירוע הזה היא פשוטה.
אני לא אפסיק לאהוב אנשים.
אבל אני כן אבחר למי אני נותן.
כי לא כל מי שרוצה את המתנה, רוצה גם את הקשר שהמתנה מבטאת.
וזה בסדר גמור.
לא כל אדם מתאים לכל אדם.
לא כל קשר נועד להיות קשר עמוק.
אבל כשהלב שלי כבר בוחר לתת, אני רוצה שהאדם שמולי ירצה גם את הלב, ולא רק את מה שהוא יכול לקבל ממנו.
בדמעות אני אומר תודה לה' על השיעור הזה.
הוא כאב.
אבל הוא גם שינה לי את החיים.
